למה אנו מחייבים את הנורות שלנו לעבור “חדר עינויים”?
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. בגלל האדים הרבים, הלחות הגבוהה והנוזלים שנשפכים שם, חדר האמבטיה הופך למעשה לביצה. היינו יכולים פשוט לארוז את הנורות ולשלוח אותן. אבל אנו לא עושים זאת. במקום זאת, אנו מחייבים כל סדרה של נורות לעבור מבחני עמידות בתנאי לחות גבוהה. למה? כי אף אחד לא רוצה נורה שנהרסת מיד כשהיא נכנסת לחדר האמבטיה האמיתי. המאבק נגד האדים הבעיה עם נורות אינפרא-אדום היא שהן תלויות בזכוכית קוורץ ובחיבורים חשמליים מאוד מדויקים. האדים ערמומיים – הם מוצאים את הסדקים הקטנים במארז או את החורים הזעירים באטמים, ונכנסים פנימה. כשהלחות מגיעה לאלקטרודות, עלולה להתרחש חמצון או קצר חשמלי. כדי למנוע זאת, אנו שמים את הנורות בחדר בעל לחות גבוהה ומעלים את הטמפרטורה. כך הלחות נדחפת דרך האטמים במהירות גדולה יותר מאשר בבית. אם הנורה עתידה להיהרס, אנו רוצים שזה יקרה במעבדה שלנו, ולא בחדר האמבטיה שלכם. בדיקת האטמים בזמן הבדיקות, אנו מחפשים שתי דברים עיקריים: דליפת חשמל וחומרים שנהרסים עם הזמן. אם האטם נהרס, החשמל דולף. זה עלול לגרום לניתוק החשמל, או לבעיות חמורות יותר. אנו בודקים את ההתנגדות החשמלית לפני ואחרי הבדיקה. אם הערך יורד, אנו יודעים שהאטם נהרס. גילינו שחלק מהחומרים הדביקים נראים טוב בהתחלה, אך הם נמסים לחלוטין לאחר 48 שעות בלחות של 95%. לכן אנו משתמשים בסיליקון ברמה תעשייתית – הוא עמיד יותר. האיזון הזהיר אולי תחשבו, “פשוט נאטם את הכל בפלסטיק!” אבל יש בעיה – אם האטם יהיה חזק מדי, החום יישאר בתחתית הנורה. החלקים הפנימיים של הנורה יישרפו, והנורה תיהרס מהר יותר. זו בעיה של איזון עדין. עליה להיות יבשה מספיק כדי שתהיה בטוחה, אך גם לא כל כך יבשה כדי שהחוטים לא יישרפו. זו בדיוק הסיבה שאנו עורכים את הבדיקות האלה. אנו מחפשים את הנקודה האידיאלית, שבה הנורה נשארת יבשה אך לא נשרפת מרוב חום.